"אני ממשיך לחיות.."

הפאן פיק שאני כותבת כבר מזמן בפורום אחר,
והחלטתי להעלות אותו לבלוג :]
מוזמנים להיכנס

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506870

Schwarz Engel כתב:

הפאן פיק שאני כותבת כבר מזמן בפורום אחר,
והחלטתי להעלות אותו לבלוג :]
מוזמנים להיכנס

[url=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506870

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=506870[/quote[/url]]

אעאעא איזה יפה..(:

333>

אמאמ תגידי,את יכולה לשים פה אותו למרות שפתחת בלוג?

כי אני חושבת שיהיה פשוט יותר נוח.

ואחלה של פיק יש לך :]]

טוב, אני אשים גם פה ואם מישהו ירצה אז הוא יתפרסם גם כאן

-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-x-

-1- אני ממשיך לחיות.

- הלו
- היי
- ...
- מה שלומך?
- עד לרגע הזה היה יותר טוב..
- ...
- מה אתה רוצה?
- לדבר
- ויש על מה?
- כן..
- אני דווקא חושב שלא
- תסלח לי..
- ...
- בבקשה..
- ...
- לפחות תנסה...
- ניסיתי.. לא מצליח...
- אני מצטער...
- ...
- באמת..
- באמת?
- כן... אני..אני לא יודע מה עבר עליי.. עלינו...
- עכשיו אתה גם מבקש סליחה בשם אחרים?
- ביל..
- מה?
- אנחנו באמת מצטערים.. זאת הייתה טעות..
- באמת? ממתי לך, טום קאוליץ אכפת עם מי לשכב? גם אם זאת חברה של אחיך?
- היינו שיכורים... שתינו יותר מדי..
- זה לא משנה שום דבר..
- זה היה רק כמה פעמים..
- כמה פעמים? אז זה היה עוד כמה פעמים?!?!?
- רצינו לספר לך..באמת...
- אבל המשכתם בסתר את הרומן שלכם, מאחורי הגב שלי!!!
- זה לא היה רומן!
- אה, נכון.. אצלך אין רומנים..הרי אתה אצלנו נער ללילה אחד...
- תפסיק..
- לא מתחשק לי
- תפסיק.. בבקשה.. גם ככה רע לי ואתה יודע שרע לי.. אתה מרגיש אותי..כמו שאני אותך..
- אני כבר לא מרגיש כלום... רק כאב...
- אני לא מאמין שזה קורה לנו..
- ואני לא מאמין שבגדתם בי... אתם הייתם הדבר היקר ביותר שהיה לי!
- ...
- למה אתה שותק?
- אני חושב
- אתה?!? ויש לך עם מה?
- תפסיק...
- אז למה התקשרת?
- בבקשה.. בוא ניפגש.. אני חייב לראות אותך.. חייב לראות שאתה בסדר
- אם אני מדבר איתך סימן שהכל בסדר
- ...
- ...
- מתי תחזור הביתה? אתה לא היית בבית כבר חודש
- בזמן הקרוב זה לא יקרה..
- אמא מתגעגעת אליך.. דואגת לך..
- תגיד לה שאני בסדר ושאני אוהב ומתגעגע אליה.
- ואלי?
- ...
- אני מצטער.. גם ג'סיקה.. היא בוכה כל הזמן ולא יודעת מה לעשות..
- אז תרגיע אותה.. יוצא לך לא רע בכלל...
- ביל.. בבקשה.. אני מצטער.. כל כך מצטער.. תסלח לי...
- אני אחשוב על זה...
- אתה שונא אותי?
- אני לא יכול לשנוא אותך, אתה התאום שלי.. חלק ממני..
- תודה...
טום שמע צלילים קצרים בנייד שלו והסתכל על מסך הטפלון שבו היה רשום <השיחה נותקה>.
- סלח לי... – אמר בשקט, ועל פניו הופיעו שבילי דמעות.

***

ביל ישב על עדן החלון בדירתו שקנה בברלין ועישן את הסיגריה החמישית לאחר השיחה עם טום. הוא רצה להיות הרחק מאחיו. הוא היה צריך להישאר לבד, עם עצמו.
קאוליץ הסתכל מבעד החלון וראה את העיר מלאת החיים. הוא הרגיש חנק בתוך הדירה ובלי מחשבה נוספת לבש על עצמו את מעיל העור ויצא להתאוורר. הוא הלך ברחובות ברלין בלי לדעת לאן רגליו מובילות אותו. בראש הסתובבה כמו סרט צילום התקרית שקרתה לפני חודש, לפני שהסיוט בחייו התחיל.

זה היה ערב שבו הלהקה הוזמנה למסיבה לקראת פתיחת מועדון בהמבורג. ביל הזמין את חברתו ג'סיקה להצטרף עמו למסיבה. הוא וג'סיקה היו זוג במשך שלוש שנים, ובערב הזה הוא תכנן להיות איתה, ורצה להציע לה נישואין.. הוא נזכר איך בחר בשבילה טבעת, איך תכנן הכל עד הפרט האחרון..אבל...
במסיבה החברים שתנו מעט, ואז ביל איבד את טום בכל האנשים שהיו במקום הענק ההוא. קאוליץ חשב שאחיו שוב מצא לעצמו איזו בחורה ללילה אחד ועם חיוך קל על פניו הפסיק לדאוג לאחיו. הוא חיפש את ג'סיקה, אך לא מצא אותה. כשהבין שהוא כבר לא ימצא אותה ברחבה, הוא יצא מהמועדון והתחיל להתקשר לנייד שלה אך הקול המעצבן עם ההודעה <הגעתם לתא הקולי של..> ענה בכל פעם במקום קולה של ג'ס.
הוא התחיל לדאוג לזוגתו וחזר למועדון. ביל שאל את חברותיה והן ענו לו שלג'ס כאב הראש והיא אמרה שהיא חוזרת לביתה. עם הקלה על ליבו, ביל חייך והודה להן, ואז חזר לרחבה.
כשהבין שהוא עייף הוא חזר למלון בו שהתה הלהקה שהגיעה במיוחד לפתיחה של המועדון.
אם עייפות רבה הוא נפל על מיטתו ובלי כוונה שמע גניחות וצעקות של בחורה מהחדר השני – של טום.
- אתה לא משתנה טומי... תמיד תמצא לעצמך מישהי...
אמר ביל בחיוך, וסגר את חלונות המרפסת, כדי לא לשמוע את ה"יונים" בחדר השני. הוא נירדם.
בבוקר, כשהתעורר, הוא הלך לחדר האמבטיה, וכשיצא ממנו מאוורר ומחודש הסתכל על השעון. השעה הייתה 12:30 והוא החליט שזה הזמן ללכת ולהעיר את טום. הוא נזכר בצעקות ששמע בלילה ועם חיוך על פניו נכנס לחדר כשהוא כרגיל לא דופק בדלת. ביל עמד ולא זז ממקומו והסתכל על התמונה שצוירה לפניו: על מיטתו של טום הוא ראה את ג'סיקה וטום ישנים מחובקים, כשעל ג'ס חוץ מסדין לא היה דבר, וטום מחבק אותה במותנייה. הוא הסתכל מסביב למיטה וראה את בגדייה של ג'ס ובגדיו של טום זרוקים בכל מקום.
הוא לא האמין, למה שראו עיניו. הדמעות בעיניו כבר היו מוכנות לרדת על לחיו, אך ביל לקח את עצמו בידיים. הוא העביר את מבטו לשולחן שעמד על יד המיטה וראה בקבוקי שמפניה וויסקי ריקים עומדים עליו. הוא התקרב ולקח את שני הגביעים שהיו מלאים בשמפניה והתקרב לעבר המיטה. הכוח שהחזיק את הדמעות התחלש יותר ויותר וביל כבר לא יכול היה להחזיק את הכאב מבפנים. הוא שפך את המשקה על ה"יונים" וחיכה מספר שניות לתגובה כלשהיא.
במהרה, טום וג'ס התחילו להתעורר ובחדר נשמעו צעקות ובכי של <כמה כואב לי הראש...>. הזוג שלא שם לב לנוכחותו של ביל בחדר לא מיהרו לקום והמשיכו לשכב מחובקים כשעיניהם סגורות.
- חתלתול שלי, למה שפחת עליי שמפניה? – אמר טום בקול רדום כשהוא לא פותח את עיניו, ועם לשונו מלקק את המשקה שהיה על שפיו..
- תדבר בשקט.. כואב לי הראש.. ולא שפחתי עליך שום דבר.. – אמרה ג'ס כשגם היא לא פותחת את עיניה ומחזיקה בראשה.
טום פקח את עיניו באיטיות והסתכל על הנערה ששכבה לידו ואז על הבחור שעמד על ידו ומוחו התחיל להיזכר בכל הפרטים שקראו אמש.
- אם לא את אז.. – הוא לא הספיק לגמור כי מוחו נזכר באנשים שכרגע הוא היה מוקף בהם. הוא הסתכל על ג'סיקה, ואז על ביל, העביר את מבטו עוד פעם לג'ס ועשה זאת בלי הפסקה עד שהקול חזר לגרונו אחרי השוק שקיבל..
- ב..ביל? ג'..ס ? - אמר בקול מפוחד – מ..ה אתם עושים פה? – הוא ניסה להיות רציני עד כמה שאפשר, אך כאב הראש המשיך והמשיך, מה שהכביד על המוח של טום.
- טום?!?!?!??!!???!?? – ג'סיקה חזרה לעצמה והסתכלה על טום בהבעה מפוחדת ומבולבלת ואז תפסה את ראשה.
- ביל... זה לא מה שאתה חושב! – טום התרומם מעט ורצה לקום מהמיטה, אך הרגיש שעליו אין אפילו את הכובע האהוב עליו והבין שהוא ערום לחלוטין.
- לא.. זה לא מה שאני חושב – לחש ביל. הוא רצה לצעוק אבל הפה מנה ממנו לעשות זאת. הדמעות כבר היו מוכנות לעשות את דרכן החוצה. הוא הרגיש כאב חזק בליבו, ידיו ורגליו רעדו, גופו התחמם וידיו כבר היו מוכנות לחנוק את טום, ואז את ג'סיקה, אבל הוא החזיק את עצמו ולא זז ממקומו כשהוא מסתכל על טום במבט עצבני ומלא בסבל.
- ביל, תן לי להסביר – אמר טום כשהוא לובש על עצמו את תחתוניו מתחת לסדין.
- להסביר? יש פה משהו שאפשר להסביר? – ביל סופסוף הצליח להוציא הגה מהפה.
- אהובי, בבקשה, אתה חייב להאמין לנו.. אנחנו לא.. – אמרה ג'סיקה בבכי. היא התכרבלה בסדין וקמה במהירות מהמיטה ורצתה להתקרב אל ביל, אך הוא זז כל פעם לאחור.
- אל תתקרבי אליי! ואני כבר לא אהובך! איך אתם מצפים שאני אאמין לכם, אה? תסתכלו על עצמכם! – צעק ביל והדמעות כבר ירדו מעיניו.
- ביל... אנחנו היינו שיכורים.. לא.. – התחיל טום
- תסתום! ואתה.. אתה אח שלי.. אתה האח התאום שלי..איך? איך יכולת לשכב איתה? – המשיך לצעוק ביל – ואת! – הוא הצביע על ג'סיקה – כמה שאהבתי אותך... ואת אמרת שאת אוהבת אותי, ואני.. אני האמנתי לך! האמנתי לך, ואת ירקת עליי, פשוט ירקת עליי! אני שונא אותך!!!– צעק חזק עד כמה שהיה אפשר ביל, ויצא מהחדר. לאחר מספר שניות נשמעה טריקה חזקה של הדלת ומהפרוזדור נשמעו צעדיו המהירים של ביל שהתרחקו יותר ויותר.
- מה עשינו?...טומי.. מה עשינו?... – אמר ג'סיקה בבכי ונצמדה אל טום. הוא רק חיבק אותה ועם ידיו הרגיע אותה וחשב על ביל. בליבו הוא הרגיש את הכאב שכרגע חש אחיו, ודמעות קלות הופיעו על פניו...


עד כמה שביל ניסה לשכוח לפחות לעכשיו, את התקרית ששינתה את חייו הוא לא הצליח. רגליו המשיכו להוביל אותו למקום לא נודע, עד שביל מצא את עצמו יושב בתחנת אוטובוס. הוא היה שקוע במחשבותיו, וכשהגיע האוטובוס הראשון, הוא עלה עליו. << כמה מוזר שהאוטובוס הזה ריק >> חשב לעצמו, כשהוא מתיישב על אחד המושבים האחרונים <<נו טוב, כך יהיה יותר טוב... אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו...>>.
הערב ירד באיטיות על ברלין, הבניינים החולפים נעשו קטנים יותר ויותר. האוטובוס נסע בזהירות ובאיטיות, מה שהרגיע את ביל. הוא חיטט במעילו ומצא בכיסו את קופסת הסיגריות. באיטיות, הוא התחיל לעשן את הסיגריה ושאף לתוכו את עשן הסיגריות, כדי שזה ירגיע את גופו. קאוליץ העביר את מבטו לחלון, והבחין בעננים שחורים שהקיפו את העיר <<גם מזג האוויר היום לא משהו..>> חשב לעצמו ביל ועל פניו הופיע לשנייה חיוך קל, אך אז נעלם שוב. המחשבות על ג'סיקה לא הפסיקו להטריד אותו. הוא נזכר בכל הפעמים שהם התראו, כל הפעמים שהיו ביחד, כל הפעמים שבם היא אמרה שהיא אוהבת אותו, כל הפעמים שהיה מאושר איתה, כל הלילות בהם היו יחד... הוא אהב אותה, אבל הכאב והעצב שהרגיש באותו היום שראה אותה ואת טום יחד היה חזק יותר מכל הרגשות שהרגיש כלפיה. מרוב הפעמים שבהם בכה, הדמעות כבר נגמרו והוא פשוט לא הצליח לבכות יותר. <<אמורים שהזמן מרפא.. אומנם אני כבר מרגיש יותר טוב, אבל זה עדיין לא מספיק בשביל לשכוח הכל... ואני לא מוכן לשכוח... זו הייתה תקופה יותר מדי יפה ומאושרת בשבילי כדי שאני אשכח אותה, אבל לתת עוד הזדמנות אני פשוט לא יכול... כן, אני אגואיסט, כן, אני קנאי, כן, זה יותר מדי קשה לי... אבל זה חזק ממני... אני לא יכול לסלוח לך ג'ס... מצטער... אהבתי אותך, אבל את בגדת בי... אם עד היום הייתי יכול לתת לך הזדמנות נוספת, עכשיו זה לא יקרה... למה? למה לא סיפרתם לי שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שלכם? למה אני צריך לשמוע את זה אחרי חודש?... אני אפילו לא כועס... אני כבר לא יכול לכעוס... אבל לתת הזדמנות נוספת אני לא יכול... אהבתי, אבל האהבה אכזבה אותי. אני.. אני.. אני לא אתאהב יותר... כן.. אני מבטיח לעצמי לא להתאהב יותר... אני לא אצליח לעבור עוד פעם את הדיכאון הזה שאני מרגיש עכשיו, אני לא אצליח לחיות אם זה שבגדו בי פעם נוספת... אני פשוט לא אצליח... >> המשיך להגיד לעצמו קאוליץ, כשהוא מתאר שהוא אומר הכל לג'סיקה. הרגשות היו יותר מדי חזקים, עד שהוא לא שם לב שעל עיניו הופיעו שבילים מלוחים של דמעות. למזלו הוא לא היה מאופר, כך שזה לא הפריעו לו, והוא לא מיהר לייבש אותן. אף אחד לא ראה אותו, הוא היה לבד.. נתן לרגשות לצאת החוצה, בלי שאף אחד יראה זאת...



הפרקים הראשונים מעפנים כלאו, כי אז רק התחלתי לכתוב...אבל בפורום אחר שפירסמתי יש יותר מ20 פרקים ואנשים נורא אהבו ת'סיפור..מקווה שגם אתם ^^