הוא נס- יש פרק שני!

אוקי אני החלטתי לכתוב סיפור חלק ממנו הוא אמתי אבל בהגזמה נגיד באמת יש לי בעיה בגב אבל יש לי מכשיר כזה ולא הייתי בתאונה ואני באמת בת 12 טוב אני מקווה שתאוהבו אם יהיו הרבה תגובות היום אני אכתוב פרק 2 כבר היום

פרק ראשון:

לפני הכל אני אציג את עצמי:
קוראים לי שיר ואני בת 17
אני גרה בישראל ויש לי שתי אחיות קטנות,
לאמא שלי קוראים ורדה
ולאבא שלי מרסלו אבל אני לא גרה איתו
הם נפרדו שהייתי בת 12 והוא עובד בח"ול
היו לי חיים כל כך מאושרים עד שזה קרה...

אני לא יכולה לשכוח את הרגע המפחיד הזה, זה היה לפני מספר חודשים, חזרתי מהבית ספר ברגל כמו כל יום אחר הגעתי למעבר החציה והתחלתי לחצות לכיוון הבית שלי ומשם אני לא זוכרת מה קרה אני רק זוכרת שהתעוררתי הייתי בבית חולים וכמעט כל הגוף שלי היה עם תחבושות ומאותו רגע חיי השתנו, אני לא מסוגלת ללכת והמצב מחמיר אני עכשיו יושבת בכיסא גלגלים.

כל לילה עולה בי הזכרון הנורא הזה ויש לי סיוטים, מאז שזה קרה אני מרגישה שאני כבר לא מאושרת, חשבתי על להתאבד אבל אני לא אעשה שטויות שיפגעו במשפחה שלי ובחברים שלי, אני לא הולכת לבית הספר כבר מאז התאונה אני רק בבית ולפעמים לוקחים אותי לבית חולים ששם אני רק שומעת שהמצב גרוע מאוד ושהוא הולך ומחמיר.

לפני התאונה הייתי נערה מלאת חיים הייתי מסתובבת עם החברות שלי כל יום הייתי גם מעריצה להקות ושחקנים מסוימים הייתה להקה אחת שנורא הערצתי טוקיו הוטל, אהבתי אותם הרבה זמן וחיכתי כל כך הרבה שהם יבואו לארץ כי תמיד רציתי ללכת להופעה שלהם אבל אז שבוע לפני ההופעה קרתה התאונה ואני לא יכולתי ללכת לצערי הרב.

ימים ולילות עוברים והזמן עובר כל כך לאט כשאני בכסא גלגלים ואני לא יכולה לעשות כלום כל יום בישבילי זה כמו שנה, אני כל כך מקווה שהכל יסתדר ושיפסיק להחמיר כי אם לא אני אשאר בכסא הגלגלים המטופש הזה, ואני באמת לא רוצה שזה יקרה.

עד עכשיו סיפרתי לכם קצת עלי ועל מה שקרה לי, עכשיו הגיע החלק היותר מעניין...

"שיר את פה?" אמא שלי צעקה מחפשת אותי בחדר שלי
"כן אני פה בשירותים" עניתי
"טוב תצאי כי אני צריכה לדבר איתך"
"בסדר" יצאתי מהשרותים ואמא הניחה אותי ליד המיטה והיתישבה לידי,
"אמא את בסדר, למה את בוכה?"
"תראי שיר מכיוון שהמצב הולך ומחמיר את צריכה לטוס לגרמניה לקבל טיפול"
"מה?!"
"אין מה לעשות את חייבת את לא רוצה להישאר בכסא גלגים לכל החיים נכון?"
" לא אבל אני לא רוצה לנסוע!" אמרתי, אני תמיד מנסה להיראות גיבורה ששום דבר לא קשה אני לא רוצה שידעו שאני בוכה אבל הדמעות כבר שטפו את העינים שלי ובכיתי כל כך הרבה עד שהרגשתי שנגמרות לי הדמעות, אמא חיבקה אותי ואמרה לי
"אל תדאגי הכל יהיה בסדר".

כבר באותו יום הכנתי את המזוודה שבה דחפתי את כמעט כל הבגדים שהיו לי וכבר למחורת הייתי אמורה לטוס , אמא אמרה לי שהיא נורא רוצה ללוות אותי אבל היא חייבת להישאר עם בר ונעה האחיות הקטנות שלי כי היא לא רוצה שגם הן יבואו אבל היא אמרה לי שאבא יבוא לבקר אותי שם,
זה שאבא שלי יבוא ליהיות איתי קצת עודד אותי כי לא ראיתי אותו המון זמן נראה לי שאבא שלי חושב שהמתנות שלו משנות את העובדה
שלא רואה אותנו גודלות אבל אף פעם לא העזתי להגיד לו את זה כי אני יודעת שהוא יעלב...

"שיר קומי צריך ללכת!"
" אני קמה אמא!"
האמת עכשיו זה נשמע לי קצת מגניב ללכת לגרמניה כי בטח אני גם אטייל קצת ויהיה נחמד ניסתי לעודד את עצמי,
קמתי מהמיטה שלמזלי את זה אני יכולה לעשות והתישבת בכיסא שהיה ליד המיטה, אמא באה לעזור לי להתלבש ולהתארגן והורידה אותי לאוטו
בדרך אמא הורידה את בר ואת נועה והם בכו כשניפרדו ממני, אני גם אתגעגע אליהן נורא!
אמא אמרה לי שבשדה תעופה תיהיה אשה שתעזור לי להגיע למטוס ולרדת ממנו, ושאני צריכה לחכות לה ואז אבא יבוא לאסוף אותי ויקח אותי למלון
כשהגענו אמא נתנה לי חיבוק גדול ונשיקה ואמרה לי לשמור על עצמי.
האישה הזאת שאמא דיברה עליה לקחת לי את המזודה והובילה אותי למטוס נכנסתי למטוס והתישבתי מלפני ישבו שתי נערות והתחילו לדבר
"את יודעת מטוקיו הוטל חזרו אתמול לגרמניה מהסיבוב הופעות שלהם" אמרה נערה אחת לשניה
" כן שמעתי אולי נפגוש אותם!" אמרה בתקווה השניה
כששמעתי אותן מדברות על טוקיו הוטל נזכרתי כמה הערצתי אותם ואז בעצם קלטתי שמאז התאונה אפילו לא חשבתי עליהם וזה מצחיק כי
לפני כן כל יום הייתי חושבת עליהם ובמיוחד על ביל הוא תמיד היה נראה לי הכי חמוד, כזה רומנטי ומתחשב אבל לא כמו מעריצות אחרות
לעולם לא פיתחתי אשליות. אבל באותו רגע חשבתי לעצמי אולי אני כן אפגוש אותם באל מצד שני למה שאני אפגוש אותם הרי אני לא
באתי לראות אותם מופעים אני באתי לקבל טיפול אמרתי לעצמי כדי לא לצפות יותר מדי ונרדמתי..

הערות תגובות? יתקבלו בשמחה!!

תודה יהיה פרק 2 שעוד אנשים יגיבו אני לבנתים אכין אותו..

זה ממש יפה!!!!!!!!!
תעשי פרק 2

חח תודה אם יהיו עוד תגובות אז לקראת הערב אני אשים אותו

מהמםםם תמיכי בקשהה!!

חחחח תודה
אני אחכה מקסימום עד מחר לראות אם מגיבים ואז פרק שני

נוו בקשה תמשיכי את מוכשרתת.... :]]
333>

טוב אני ממשיכה כי אני רואה שאף אחד לא מגיב מה אני יעשה...
אולי יקראו אחר כך והיצתרפו אז אני ישים פרק 2 כבר

אוקי אחרי ששיגעתם אותי לשים פרק שני שהוא מוכן כבר ממזמן אז ראיתי שלא מגיבים יותר אז הנה הפרק השני מקווה שתאהבו אם יש משהו שלא אהבתם תגידו אולי אוכל לתקן ומי שרוצה מוזמן בשמחה להצטרף לסיפור זזה רק פרק שני : אוקי אז הנה!



מהפרקים הקודמים:

שיר את צריכה לטוס לגרמניה לקבל טיפול
מה?!
די אל תבכי הכל יהיה בסדר
נכנסתי למטוס ושמעתי שתי נערות מדברות
"את יודעת טוקיו הוטל חזרו אתמול לגרמניה מהסיבוב הופעות שלהם!"
"כן שמעתי, אולי נפגוש אותם!" אמרה בתקווה השניה
אולי אני אפגוש אותם חשבתי לעצמי אבל לא רציתי לפתח ציפיות ונרדמתי


פרק שני:

"גברתי?" קראה הדיילת והעירה אותי
"כן?"
"תתכוני לנחיתה עוד 20 דקות מגיעים"
"בסדר" עניתי והתחלתי לאסוף את הדברים שלי ושקעתי במחשבות על כל מה שעובר עלי,
אותה אישה שליוותה אותי למטוס הורידה אותי ממנו וסחבה לי את המזוודות.
אבא נופף לי לשלום בהתלהבות מעבר לגדר, הודתי לאישה ואבא בא וחיבק אותי
"איך הייתה הטיסה?" הוא שאל
"בסדר רוב הזמן ישנתי..."
"יופי עכשיו אנחנו נלך למלון ואני אקח לך חדר אני הייה במלון אחר שנתנה לי העבודה, בסדר?"
"אוקי"
אבא עצר מונית ונכנסו אליה, שקעתי במחשבות כל הדרך ואם לא היינו מגיעים הייתי ממשיכה,
אבא הלך לקבלה וביקש חדר בשבילי והוא ליווה אותי ונתן לי את המפתח,
"את תיהי בסדר?"
"בטח אל תדאג לי..."
"אוקי מחר אני אדבר איתך ונברר מה אנחנו צריכים לעשות בשביל הבדיקות"
"בסדר, ביי"
סגרתי את הדלת והסתובבתי לכיוון החדר ובחנתי אותו, דווקא חדר יפה אמרתי לעצמי
לפתע היה טלפון גילגלתי את הכסא מהר לכיוון הטלפון ועניתי,
"הלו"
"שיר?" נמשע מהצד השני של הטלפון קול מוכר עם קצת מבטא גרמני
"ג'ני?"
"כן, זו אני!" ,ג'יני זו הבת דודה שלי האהובה עלי למען האמת היא גרה בגרמניה עם ההורים שלה
"איך ידעת את המספר של החדר?"
"ביקשתי בקבלה..."
"תגידי אני יכולה לקפוץ אליך?" היא שאלה
"בטח! את יודעת איזה מלון?" שאלתי בהתלהבות
"כן כן אבא שלך כבר אמר לי..." היא ענתה
"טוב אני קומה שניה חדר 103"
"אוקי אני עוד חצי שעה אצלך" היא אמרה
"טוב ביי"
"ביי" היא אמרה וניתקה

נורא שמחתי שהיא באה הרגשתי שאני צריכה קצת עידוד הלכתי למזוודה שלי והתחלתי לסדר קצת פתאום אני ליד התיק שקית צבעונית שלא אני הבאתי
הרמתי אותה ופתחתי אותה, בפנים היה דובי עם קופסאת שוקולדים ופתק שהיא כתוב בו ' לשיר אוהב אותך הרבה הרבה אבא!'
אלוהים אמרתי לעצמי הוא אף פעם לא הולך להשתנות מתי הוא יבין שהמתנות שלו זה לא באמת מה שאני רוצה!
הייתה דפיקה בדלת וישר גילגלתי את הכסא אל הדלת ופתחתי
ג'יני ישר קפצה לתוך החדר וחיבקה אותי
הזמנתי אותה לשבת והצעתי לה לשתות פתחתי את המקרר ושאלתי אותה מה היא רוצה
"קולה אם יש"
"בטח" הוצאתי שתי פחיות קולה וזרקתי לה אחת
דיברנו קצת והיא נורא עודדה אותי והרגשתי הרבה יותר טוב
"חדר יפה יש לך!"
"תודה גם נורא גדול, מספיק ולפחות לעוד שני אנשים"
"תגידי איך את מסתדרת לעשות הכל לבד בכיסא?"
"האמת שיש דברים שקצת קשה לי לעשות כמו לקום מהכסא..."
"אם את מוכנה ורוצה אני יכולה להישאר איתך עד שתוכלי לקום לבד, זאת אומרת ליהיות איתך במלון" היא אמרה בהיסוס
"מה את מוכנה לבזבז את הזמן שלך עלי, בטח יש לך דברים יותר חשובים בהיתחשב בזה שגמרת כבר ללמוד"
"כן אבל אני רוצה ומכנה לעזור לך, אבל כמובן רק אם את רוצה..."
"אני מוכנה אבל אני צריכה להודיע לאבא שלי ואת צריכה להביא לך דברים..." אמרתי
"זה לא בעיה אני אגיד לאמא שלי שתכין לי תיק והנהג שלי יביא את זה לפה..."

אצלנו במשפחה לעולם לא היה מחסור בכסף, לא רק במשפחה שלי, אבא שלי עבד בעבודה חשובה שח"ול ושילמו לו הרבה
ואמא שלי היה מכון יופי וגם ההורים של ג'יני הצליחו לא רע יש להם מפעל למזרונים ומצליח להם מצוין בגרמניה ומעוד כמה ארצות

"הלו, אבא?" חייגתי לאבא שלי
"כן שיר?"
"תראה ג'יני קפצה לבקר ולהגיד שלום..."
"אהה יופי אני שמח!" הוא אמר
"אממ וחשבנו שג'יני אולי תישאר איתי לישון במלון לעזור לי קצת..., זה בסדר?"
"כן בטח אם אמא ואבא שלה מרשים כמובן..."
"כן היא כבר דיברה איתם"
"אוקי אז בסדר" הוא אמר
"טוב אז נדבר מחר..."
בסדר ביי" הוא אמר וניתק

"הוא אמר שבסדר!" אמרתי לג'יני
"יופי איזה כיף! אז אני אתקשר לנהג..." היא אמרה והלכה להתקשר

אני מדליקה את הטלויזיה ומעבירה ערוצים ואז פתאום אני מחזירה ערוץ ו....

הוו נייס נייס ^^
המשיכי נא D:
><

הווו קראתי עכשיו את שני הפרקים..
מדהים!
תמשיכי!!

חחח תודה איך הגעת לפה סתם? חחח
קראת את שני הפרקים?